החפוש אחר מקור השראה אמנותי מלווה את חיי. הפעם התעוררה היצירה ממקור מפתיע ומשמעותי.

אחי, חיים וקסלר ז"ל, נהרג במהלך שירותו הצבאי בגולני, בעת שפיקד על מארב חיילים בגבול לבנון בשנת 1968. הוא מנע פיגוע בקיבוץ דן, על כך, שילם בחייו והוא בן 21. על התנהלותו במהלך הקרב, קיבל את עיטור העוז. 

שתיים מאהבותיו היו, טיולים בהרי ירושלים עם חבריו וצילום. הוא אהב כל פיסת אדמה שרגליו דרכו עליה. כאשר פגשו עיניו בנוף שהפעים את ליבו, הוא היה צועק בהתלהבות "איזו ארץ פראית משתוללת".

חיים הרבה לצלם את נופי הארץ, פרחים, עצים, קוצים, אדמה. הוא בנה לעצמו חדר חושך, שם פיתח את צילומיו בשחור לבן. השקופיות שצילם בצבע לפני כ - 56 שנה, מוקרנות כאן וביניהן פרגמנטים שנלקחו מציורי.

שנים רבות נותרו השיקופיות במגרה סגורה אליה לא התקרבתי שכן, חסרונו והחלל שהותיר העלו בי כאב גדול.

יום אחד, העזתי. פתחתי את המגרה, נטלתי אחת אחר השנייה והתבוננתי בריכוז, נפעמתי!

המחשבה שלחיים היה כשרון לאמנות שביטא בגיל כל כך צעיר היווה עבורי רגע של גילוי וריגוש. יחד עם הכאב החד, עלתה תחושה לא מוכרת שזרמה אל שורשי נשמתי, מלאה אותי בעוצמה, רצון עז לממש, ליצור. הזדמנות ייחודית להתחבר ממקום נוסף לאח האהוב שלי. 

בהשראת שקופיות אלה, ציירתי סדרה זו של ציורים .  מהכאב צמחה היצירה.

בזמן שעבדתי על הציורים, עבר חוט מקשר בינינו, ככח מלווה ומפעיל בתהליך. הקשר שנוצר מילא חלק מהחלל שהותיר בלכתו ועטף במעט נחמה.

"כשאתה מצייר את הכאב במדויק, הוא נמוג"

קפקא